“סעי ! דחווווףףף לרחוב תרנ”א !!!”
ככה היא הייתה צועקת לי בטלפון האישה שעבדתי אצלה, בערך כשהייתי בת 17.
נכון, היא הייתה הבוס – הבוס של חנות פרחים שעבדתי בשליחויות עבורה. היה לי אוטו קטן,
חמוד ומצו’קמק- אבל כזה שעושה את העבודה.
המושג הקבוע אצלה היה “דחוף” עם המון סמני קריאה אחרי, ואני- כבר אז תהיתי עם עצמי : “מתי האישה הזאת תקבל קצת פרופורציות בחיים??”.
יכולתי באותה תקופה “להרשות לעצמי” את הבנת הפרופורציות,
כי במקביל הייתי בשנתי השלישית כמתנדבת במד”א.
וכמי שראה אמבולנס אחד או שניים בחייו יודע- שבמד”א נוסעים ב”דחוף”.
קוראים לזה חיים ומוות. קוראים לזה כאן ועכשיו.
קוראים לזה שניה אתה פה ועוד שניה אולי אתה לא.
וכשאין צורך לנסוע בדחוף- לתאונת דרכים, לפציעה קשה,
לדקירה באיזה כפר ערבי, לאדם שזקוק להחייאה, ליולדת….
אז פשוט לא נוסעים בדחוף…
מכבים צ’קאלקות, משתיקים סירנות, מכבים אורות אדומים,
נוסעים במהירויות של רכב “רגיל”.
אז נכון שיש לי זר פרחים ענק במאחורה של האוטו החמוד שלי,
ונכון שמי שהזמין אותו השקיע את מיטב כספו, אבל, המושג “דחוף”
היה עבורי טיפה יותר מידי.
עניין של איזון.
הסיפור הזה של שליחויות הפרחים הנורא “דחופים” מצחיק אותי כל פעם מחדש,
ויחד עם זה אני שמחה עליו, על הקצוות ועל הפרופורציות.
ולמה זה? כי ענייני איזון מאד מדברים אלי.
בפילוסופיות הכי קדומות של הרפואה הסינית מדברים על איזון, על האפור של השחור והלבן, על הדמדומים שבין האור לחושך, על יין ויאנג, על לא הרבה מידיי, לא מעט מידיי.
ואני ממליצה בכל פעם שרק ניתן לי- לאזן.
כמו למשל – מצד אחד – לחוש בכאב ולתת לזה זמן…זמן לגוף להחלים לבד….
ומצד שני – ללכת להיבדק ולטפל בעצמכם מבלי לדחות, כשזה לא נעלם מעצמו.
עניין של איזון.
ו…. מידי פעם קנו לעצמכם זר פרחים הביתה.